אני לא אישה רגילה, וגם אף פעם לא הייתי.
לא גדלתי לפי הספר, לא קיבלתי דברים כי “מגיע לי"
ובטח שלא היה לי מסלול ברור ללכת בו.
הכול נבנה מעקשנות, מאמונה,
ומהרצון העמוק לא לעצור .
גם כשאין כוח, גם כשאין זמן,
וגם כשהמוח עובד שעות נוספות.
כן, יש ימים שהרגשתי שאין לי אוויר.
ילדים, בית, עבודה, משימות הכול מתערבב, כמו מרתון בלי קו סיום.
אבל בתוך כל הרעש הזה אני עוצרת רגע,
ומזכירה לעצמי מי אני, מה עברתי, ולאן אני רוצה להגיע.
בתוכי תמיד הייתה הילדה שלא ויתרה.
זו שקמה מהנפילות שוב ושוב.
זו שעשתה הכול בעשר אצבעות.
זו שמאמינה בכוח רצון לא כסלוגן,
אלא כי זה הדבר שהחזיק אותי.
המסע שלי התחיל הרבה לפני הקריירה.
כבר בבית הספר הייתי “הילדה הנבונה עם הקושי”
זו שההורים נקראו בשבילה לשיחות ותוכניות מיוחדות.
ניסיתי להשתלב, אבל מהר הבנתי שהדרך שלי תהיה אחרת.
המשפט שליווה אותי מאז ועד היום הגיע בכלל משיחה עם מנהל בית הספר.
הוא הסתכל עליי ואמר לי בשקט:
"ליטל, תסתכלי על חצי הכוס המלאה… עדיף להיות ראשון הכפר מאשר אחרון העיר."
המשפט הזה ננעץ בי ומאז הוא שלי.
אחרי הלימודים נכנסתי לעולם המסעדנות עולם מהיר, עמוס, בלי דקה לנשום.
שם למדתי מה זה שירות אמיתי, עבודת צוות,
ומה זה לקבל החלטות בזמן לחץ כשמישהו בצד השני רק רוצה לאכול בשקט.
ושם, בין משמרות מטורפות וצלחות שעפות,
הכרתי את אלירן אז חבר לעבודה,
היום בעלי ושותף מלא למסע שלי ולכל חלום שאני רודפת אחריו.
עם הזמן הרגשתי שמשהו חסר.
רציתי שינוי מקצועי, כלכלי וגם פנימי.
אז יצאתי מהמסעדות והתחלתי מהנקודה הכי בסיסית מוקד שירות.
אוזנייה, לקוחות, משימות, טלפונים בלי סוף.
אבל שם קרה משהו שלא ציפיתי לו:
גיליתי שיש בי הרבה יותר מ"לתת שירות".
הבנתי אנשים, ראיתי תהליכים, זיהיתי דפוסים.
משם התקדמתי:
מנהלת צוות, אחר כך עוד צוות חיצוני.
מאפיינת תהליכים, מייצרת סדר, בונה חוויית שירות אמיתית.
ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה.
נשאבתי לעולם ניהול הפרויקטים למגרש של הגדולים.
הכרתי טכנולוגיות לעומק, עבדתי עם מערכות, מפתחים, אוטומציות,
וראיתי איך רעיון נהיה תהליך,
איך תהליך נהיה אוטומציה,
ואיך אוטומציה הופכת לקסם שעובד בשביל העסק.
ועדיין, בתוך כל זה, הרגשתי שלא סיימתי להבין את עצמי.
הצלחתי, בניתי, התקדמתי אבל ידעתי שיש בי עוד. הרבה עוד.
עוד יכולת, עוד תשוקה, עוד חלומות שלא העזתי אפילו לנסח בקול.
בנקודה הזאת התחלתי לשאול את עצמי שאלות אחרות:
לא “מה אני עושה?”
אלא “מי אני רוצה להיות?”
מה באמת מרגש אותי?
מה מדליק אותי מבפנים?
ואיזו אישה אני רוצה שיראו לא רק הילדים שלי, אלא גם אני, כשאני מסתכלת על עצמי במראה.
שם התחיל אצלי משהו פנימי, אחר.
גיליתי שהחיבור שלי נמצא בדיוק בנקודה
שבה שירות, אנשים, שיווק וטכנולוגיה נפגשים.
המקום שבו רגש ונתונים חיים ביחד.
שם מצאתי את עצמי מחדש ' לא רק כאשת תהליכים,
אלא כמי שיודעת לייצר חיבורים.
בסוף, הסיפור שלי מסכם את זה הכי טוב:
החיים לא נקבעים לפי איפה התחלת, אלא לפי איפה בחרת להתחיל מחדש.
אני הילדה שלא מצאה את עצמה בתוך המסגרת,
זו שלא הלכה לפי השבלונה,
זו שלמדה אחרת בדרך שלה .
והיום אני יודעת:
הכול תלוי בי, ורק בי.
הסיפור שלי הוא לא החלק הפגיע שלי הוא החלק החזק שלי.
הוא מה שבנה אותי.
וזה מה שאני מביאה איתי לכל מקום:
אמת. תשוקה. עקשנות. לב גדול.
והחלטה שלא משנה מה אני יוצרת לעצמי חיים שאני גאה בהם.
גם אם זה לוקח זמן, גם אם זה צעד ועוד צעד,
בדרך שלי.
ואם הגעת לקרוא עד כאן , זו כבר הזדמנות בשבילך.
כי אם אני, ליטל מגירא, הילדה הלא רגילה,
עשיתי את הדרך שלי .
גם את/ה יכול.
אני לא אישה רגילה, וגם אף פעם לא הייתי.
לא גדלתי לפי הספר, לא קיבלתי מסלול מוכן.
הכול נבנה מעקשנות, מאמונה, ומהרצון הפשוט לא לוותר גם כשקשה, גם כשאין זמן, גם כשאין אוויר.
המסע שלי התחיל הרבה לפני הקריירה.
כבר בבית הספר הייתי “הילדה הנבונה עם הקושי”
זו שההורים נקראו בשבילה לשיחות ותוכניות מיוחדות.
ניסיתי להשתלב, אבל מהר הבנתי שהדרך שלי תהיה אחרת.
בגיל צעיר מצאתי את עצמי בעולם המסעדנות עולם מהיר, אינטנסיבי, מלא אקשן.
שם למדתי שירות, לחץ, אנשים, ובעיקר איך לעבוד מהבטן ומהלב.
ושם גם הכרתי את אלירן, שהפך להיות בעלי והעוגן שלי בחיים.
אבל ידעתי שיש בי עוד.
עזבתי את המסעדות והתחלתי מחדש במוקד שירות.
עם הזמן הבנתי שאני לא רק נותנת שירות אני מבינה תהליכים, מזהה דפוסים, ורואה את התמונה הגדולה.
לטפס משם לתפקידי ניהול, אפיון תהליכים וניהול פרויקטים היה כמעט טבעי.
בעולם הטכנולוגיה מצאתי את המקום שלי
שם שירות, אנשים, שיווק ואוטומציה נפגשים.
שם רעיון קטן הופך לתהליך, ותהליך הופך לאוטומציה שעובדת בשביל העסק.
שם הבנתי מה הערך האמיתי שאני מביאה: היכולת לייצר חיבורים בין אנושי למערכת, בין רגש לנתונים.
אני הילדה זו שלא הלכה לפי השבלונה,
זו שלמדה אחרת בדרך שלה .
והיום אני יודעת:
הכול תלוי בי, ורק בי.
הסיפור שלי הוא לא החלק הפגיע שלי הוא החלק החזק שלי.
הוא מה שבנה אותי.
וזה מה שאני מביאה איתי לכל מקום:
אמת. תשוקה. עקשנות. לב גדול.
והחלטה שלא משנה מה אני יוצרת לעצמי חיים שאני גאה בהם.
גם אם זה לוקח זמן, גם אם זה צעד ועוד צעד,
בדרך שלי.
ואם הגעת לקרוא עד כאן , זו כבר הזדמנות בשבילך.
כי אם אני, ליטל מגירא, הילדה הלא רגילה,
עשיתי את הדרך שלי .
גם את/ה יכול.
